מאז שאני זוכרת משהו על חיי, אני זוכרת את עצמי מציירת.
תמיד ניסיתי להבין מה יש בציור, באומנות, באסתטיקה- שמושכים אותי כל- כך,
עד כדי הקושי לעבור יום בלי לעשות משהו עם הידיים שלי, לראות דבר יפה,
ליצור באופן כלשהו.
למה בכלל אנחנו זקוקים ליופי בעולם?
אני חושבת שחלק מהמסתורין שבשאלה הזו, שאין לה ממש תשובה סופית- מבטא בנפלאות איך האומנות שייכת לעולם כלשהו מעבר.
האומנות היא משהו עמוק יותר, שנוגעת בחלקים מהותיים בנו.
יש משהו ביופי שמרומם אותנו מבפנים, ומזכיר לנו את השורש של הכל- שהבריאה כולה היא מעשה ידי אמן- האמן הגדול ביותר.
שאותו בורא שברא את היופי שבהרים, בעצים ובפרחים מופלאים שעוצבו לפרטי פרטים-
ברא אותו גם בך, ובכל אחד ואחת.
לא רק התוצר הסופי של היצירה הוא שנוגע ברבדים האלו, יש משהו גם
בתהליך היצירה עצמו- בעיפרון או במכחול שנוגע בבד, בצבעים המתערבבים,
בחלקים המתחברים, ברוגע שבהרמוניה.
דרך האומנות שאני יוצרת אני מקווה להעביר משהו מהתחושות האלו, לעורר שוב את החלקים מלאי הפליאה שבנו אל מול הבריאה, את אותם חלקים אוהבים, צבעוניים ומלאי חיות שרוצים לחבק את החיים בשתי ידיים.
